Addition by subtraction היא תופעה ידועה מעולם העסקים מזה המון שנים. זוהי תופעה בה לעיתים דווקא עזיבה של גורמים שהם על הנייר פרודוקטיביים, מעלה את התפוקה של שאר הצוות או של היחידה מעבר לסה"כ שייצרו לפני תהליך העזיבה בניגוד לתחזית. זה נכון לפעמים גם למנהלים שמוציאים פחות ממה שניתן מהצוות אך לא לכך התכוון המשורר.

תחשבו על מפעל נעליים בו ישנם 10 פועלי ייצור כאשר זוגות הנעליים מורכבים על ידי פועלים בידיהם בעזרת מכונות תפירה והדבקה. אחד מהם ספץ אמיתי, מספיק להכין בממוצע 7 זוגות נעליים לשעה כאשר כל שאר הפועלים מרכיבים כ-3 זוגות כל אחד. סה"כ 9*3=27 פלוס 7 הזוגות של המצטיין נותנים לנו סה"כ 34 זוגות לצוות פר שעה. במקרה כזה, יסבור מנהל אחד, צריך פשוט להחליף את כל 9 הפועלים הבינוניים ולהביא עוד פועלים היכולים להתקרב ל-7 זוגות. אך אחדד את התרגיל. בבדיקה שנעשית מול מהנדס תעשייה וניהול מתגלה שבבדיקת אופטימום תפוקה אל מול שכר עובד, תפוקתם של העובדים של כ-3 זוגות בשעה סבירה ביותר כאשר הפועל המכין 7 זוגות הוא פנומן יוצא דופן בשוק עבודה זה.

אבל כאן נכנס העניין של Addition by subtraction. מה אם אותו הפועל שמכין 7 זוגות בשעה הוא אומנם פועל טוב, אך בהיותו overqualified ברור, הוא מתוסכל מאי קידומו. אולי הוא משביז את שאר הצוות מכיוון שהוא מסתלבט עליהם או מוריד להם מוטיבציה? מה אם השאר מבינים שהסיכוי של מישהו מהם לגבור עליו בדרך לקידום כשזה יתפנה שואף ל-0? אז כל אחד מהם מוודא שהוא מייצר מספיק בשביל לא להיות מפוטר ומורידים את הראש.

העניין הוא שלרוב התופעה מתגלה במקרה. אותו פועל המצטיין לפתע נופל למשכב, או עוזב לטפל בעניין אישי לשבוע. מנהל העבודה המודאג, מכנס את ה-9 שנותרו ומפציר בהם לתת פוש מיוחד כדי לחפות על היעדרו של המצטיין כדי לצמצם נזקים. פתאום בפרץ של אנרגיה הם מספיקים להכין 4 זוגות בממוצע בשעה ואז פתאום 4 זוגות * 9 = 36 לעומת 34 משבוע הקודם. איזה הסבר הגיוני יכול להיות לתופעה? למה אותם הפועלים לא ייצרו עד כה 4 זוגות לצד חברם שייצר 7? תשובות אפשריות יש בלי סוף. למשל:

1. הם הרגישו פרץ של שיוויוניות שגרמה להם לדחוף אחד את השני. הם לא היוו כינור שני למצטיין
2. נוצר להם יותר מרחב פיזי לעבוד על פס הייצור. הם התרווחו והגישו שניתן לידיים שלהם יותר ספייס לעבוד
3. הם פחדו שכמה מהפועלים לא יעמדו בקצב של 4 בשעה ופתאום עלולים להיראות מיותרים בעיני המנהל אז הם דחפו את חבריהם כדי שאף אחד לא יישאר מאחור.

העניין הוא שהלבשת האנלוגיה לעולם הכדורסל לא מאוד פשוטה. לעיתים קרובות, עניין ההיררכיה בצוות נקבע הרבה לפני. זה נקבע בפער המשכורות העצום בין השחקנים, בכמות הזריקות שהמאמן מאפשר לכל שחקן ואפילו ברמת היכולת הבסיסיות של כל שחקן. בנוסף ישנו רק כדור אחד בו זמנית.

הפעם הראשונה שאני זוכר שהעניין הועלה בהקשר ה-NBA היה ב"תיאוריית יואינג". "תיאוריית יואינג" הפכה למטבע לשון שטווה עיתונאי הספורט ביל סימונס בתחילת שנות האלפיים, היא די פשוטה. זה קורה בכל פעם שקבוצה משתפרת באופן בלתי מוסבר לאחר עזיבתו של השחקן הכוכב שלו, בין אם זה בגלל פציעה, טרייד, פרישה או נסיבות אחרות. וכך מספר סימונס במאמרו המופרסם על התאוריה מ-2001:

"התיאוריה נוצרה באמצע שנות ה -90 על ידי דייב סירילי, חבר שלי שהשתכנע שהקבוצות של פטריק יואינג (הן בג'ורג'טאון והן עם ניו יורק) שיחקו בצורה טובה בהרבה בכל פעם שיואינג נפצע או שהחמיץ זמן ממושך…

בעונת 94/95 UConn (קבוצתו של דורון שפר בזמנו י.ג), סומנה על ידי המומחים כקבוצה של .500 אחרי עזיבתו של כוכב העל בזמנו, דוניאל מרשל שנבחר רביעי בדראפט 94. אך חברי דייב ידע טוב יותר; כאוהד שרוף של UConn הוא הרגיש שההאסקיס מסתמכים יותר מדי על מרשל בעונה הקודמת ויכולים לשרוד בלעדיו. כמו מוחמד עלי שחזה כנגד כל הסיכויים את הנוקאאוט הראשון של ליסטון, דייב אמר לחברים שההאסקיס ישגשגו בהיעדרו של מרשל – וזה בדיוק מה שקרה. באמצע העונה, UConn דורגה במקום הראשון בכל ה-NCAA בפעם הראשונה בהיסטוריה של בית הספר."

סימונס הגדיר שני מרכיבים מכריעים שצריכים להתקיים כדי להגיר ליפול תחת הגדרת "תיאוריית יואינג":

1. הכוכב זוכה לתשומת לב תקשורתית והתעניינות אוהדים ולמרות זאת הקבוצות שלו אף פעם לא מנצחות איתו משהו מהותי (מלבד אולי איזו סדרת פלייאוף מוקדמת).

2. אותו הכוכב עוזב את קבוצתו (אם בגלל פציעה, טרייד, סיום לימודים, סוכנות חופשית או פרישה) והתקשורת\אוהדים\ווגאס מורידים את הציפיות מהקבוצה אך בפועל הקבוצה רק פורחת..

הסיפור נרקם סביב פציעתו של יואינג בפלייאוף 99' בגיד האכילס לפני משחק 2 בסדרה מול אינדיאנה יואינג במשחק הירואי נשאר על המגרש למרות הפציעה עד שלא יכל עוד. אף אחד לא נתן לניקס סיכוי להתמודד עם הגובה והעוצמה של ריק סמית' מהפייסרס וראו את הסדרה כגמורה. אך הפלא ופלא, הניקס נכנסה לאטרף מאותו המשחק שנמשך עד להופעה הירואית בגמר ה-NBA.

בדיעבד ההשלכה של התאוריה על יואינג עצמו הייתה שטות גמורה של סימונס הנוטה להתאהב בנרטיבים משלו. באותו הפלייאוף יואינג היה הגורם העיקרי שהצליח להעבירם מעל המשוכה הקשה דאז מיאמי של ריילי. בג'ורג'טאון יואינג הגיע לגמר המכללות ב-3 מתוך 4 העונות שם. עד הפציעות המאוחרות בקריירה, יואינג היה איירון מן שבקושי הפסיד משחקים והצעיד את הניקס להיות קונטנדרית או קרובה לכך כמעט בכל שנה. בהפסד המפורסם ליוסטון של אולג'ואן זוכרים לו את פספוס הפינגר רול, אבל לא זוכרים כמה דומיננטי היה כל העונה במזרח שגם לאחר עזיבת מייקל הייתה סופר קשה. אז אכן הייתה ריצה אחת הירואית בלעדיו. עונה לאחר מכן יואינג בן ה-37 קשישא הועבר לסיאטל ואפשר היה לחשוב שהניקס הפכה מאז לפאוור האוס בליגה…

בנוסף מקרה UConn הוא מוזר מכיוון שהוא שכח שמבעונה שאחרי בחירתו של מארשל בדראפט, איזה סופמור התפוצץ לאחר שנבחר לרוקי העונה בביג איסט. ריי אלן שמו. אלן היה כוכב גדול ממארשל מכמה דרגות ביוקון ובעונתו האחרונה היה סופרסטאר מכללות נדיר. ודורון שפר גם היה על מסלול שיפור תמידי. הקשר לעזיבת מארשל מעניינת אבל מספרת חצי סיפור…

אבל העניין המעניין הוא שאמנם יואינג הוא לא דוגמא מוצלחת לתיאוריית יואינג אבל אין ספק שיש מקרים בהם שינוי או עזיבה של שחקן עשו הבדל גדול מבלי שנוספו משתנים חדשים חשובים. ישנם משתנים תורמים שמקשים על בידוד המקרה והופכים אותם לכמעט בלתי אפשרים לבדיקה. למשל: הגעת שחקנים נוספים בצד עזיבת השחקן שלא תמיד פשוט למדוד את תרומתם המיידית. או מאמן חדש שמגיע עם פילוסופיה חדשה. לפעמים פציעות רבות ביריבות לקונפרנס משפיעות לאותה העונה.

עדיין ישנם מקרים היסטורית של עזיבה שעל פניו נראו בעייתיים עבור הקבוצה אך התגלו כ-blessing in disguise. כמה דוגמאות בולטות שזכורים לי:

1. עזיבת מונטה אליס את הווריורס
2. הפציעה של קלי אוברה בבועה של 2020
3. העזיבה של אדי ג'ונס למיאמי (שהכניסה את קובי לחמישיית הלייקרס)

אתגר לקוראים:

בטוח שאני מפספס כמה. אך לא זאת מטרת הפוסט הזה. אשמח אם תעזרו לי לחפש דוגמאות שעוד לא קרו עד רגע זה. זה לא חייב להיות כוכב על. אך זה חייב להיות שחקן משמעותי מאוד בקבוצה\רוטציה שעזיבתו ללא שום תוספת עלולה להקפיץ ולשדרג את קבוצתו. כמה משלי:

1. קולין סקסטון – קאבס. תחושה שלי היא שברגע שאוקורו יחליק ל-2 יהיה לו קל יותר ליצור לעצבו מצבים בהתקפה. הוא מייצר גם לאחרים אך בעיקר הוא יסגור חור גדול שלהם בהגנה בקו האחורי. גארלנד שחקן שיותר מוותר על הכדור והפך לאיום פיק אנד רול מצויין עם קליעתו הנהדרת והיכולת לשחק בקצבים שונים. עם הכניסה של מובלי ומרקנן לקו הקדמי המחודש של הקאבס סקסטון יהווה מכשול להתפתחות של משחק התקפה שותף בקבוצה.
2. ברנדון אינגראם – פליקנס. משהו בכימייה של אינגראם-זאיון לא עובד. אינגראם למרות הפיכתו לקלע חוץ מצויין מאוד אוהב להגיע לצבע. הוא אוהב את משחק המיד ריינג' אך הוא אוכל בשטחי המחייה של זאיון. האחרון יעיל התקפית מכמעט כל שחקן אחר ב-NBA. בנוסף אינגראם אומנם נראה לעיתים כאחד שיודע לשמור אך אינו פלוס הגנתי בולט בעמדת הכנף או ה-4 מה שיכול לסייע לזאיון בצד השני.

ועכשיו תורכם: מי לדעתכם נותן תוצרת יפה אך מעכב את הקבוצה. ברור שעדיף לבצע טרייד אך בוואקום, מי אילו היה עוזב, בעצם עזיבתו היה משפר את הקבוצה. זה צריך להיות שחקן מספיק משמעותי. לפחות שחקן מספר 1-4 בקבוצה. הסיבות שלכם יכולות להיות מגוונות משינוי בחדר ההלבשה עד ריווח על קשת השלוש שיפתח נתיבים. או אפילו ברמת השחקן שמאחוריו פוטנציאלית טוב ממנו ומתעכב עקב זמן משחק של אותו השחקן